שמי רחלי כוכבי אני אם לשלושה וסבתא לשבעה.

מילדות עסקתי במוסיקה וכמו ילדה טובה ירושלים ניגנתי והתאמנתי גם כשהתחשק לי לשחק בחוץ או לקרוא ספרים.

אהבתי מאד את עבודתי כמורה לפסנתר בגלל הקשר הקרוב לילדים, ולמעשה אני זוכרת שהתקשיתי לקרוא לעיסוק המפרנס הזה "עבודה", זו הייתה דרך חיים עבורי. הרבה פעמים שאלו אותי למה עזבתי את הוראת הפסנתר וכיצד התגלגלתי לתחום הגיל הרך.

אני חושבת שנקודת המפנה בחיי היה האירוע של א.

א. למדה אצלי פסנתר כמה שנים והייתה ילדה כשרונית וחכמה. שמתי לב שבמשך כמה שבועות נהגה לאחר לשיעורים או להיעדר ללא הודעה מוקדמת. הוריה חשבו שהיא מגיעה לשיעורים, אבל לי סיפרה בכל פעם תירוץ אחר, פעם נרדמה ופעם הרגישה לא טוב. לאחר שיחה או שתיים א. התוודתה שכלל איננה רוצה לנגן ושאהבתה נתונה לספורט.

בשיחה שקיימתי עם  ההורים שיתפתי אותם לגבי תחושותיה של א. ועודדתי ללכת עם רצונה האמיתי. כתגובה ההורים הפסיקו את לימודיה אצלי והעבירו אותה ללמוד נגינה אצל מורה אחרת.

הבשורה הבאה הכתה אותי בתדהמה. א. ניסתה לשים קץ לחייה (אולם ניצלה). בביקורי בבית החולים ובשיחות עם ההורים גיליתי שהם שינו כיוון והבינו שטעו בכך שהפעילו עליה לחץ.

ואני שאלתי את עצמי, האם עשיתי די? האם היה מקום להתערבות נוספת? בכלל, איזו השפעה יש לנו, אנשי החינוך על חינוך הילדים ועל נפשם הרכה, אם אין לנו השפעה על אלו שמחנכים בשורה הראשונה – על ההורים?

לימים החלטתי ללמוד את התחום ואכן, לימודי תוכנית שוורץ לתואר שני בירושלים העניקו לי כלים להבין כיצד הדרכה נכונה של צוות חינוכי ושל ההורים עשויים להאיר את הדרך אל הילד ולעצב את דרכו בעתיד.

המעון "שבטי ישראל" אותו אני מנהלת בעשר השנים האחרונות, מהווה עבורי כר נרחב לפעולה שכוללת הדרכת צוות, הדרכת הורים, בניית תכניות חינוכיות ושילוב תכניות מוסיקליות כמו קונצרטים מודרכים לילדים.

בזכות שיתוף פעולה של המפקחת שמאמינה ומאפשרת ובזכות ארגון ויצו שמתפתח כל הזמן לכיוונים רבים, אני מרגישה שיש עוד המון מה לעשות ושהשמיים הם הגבול.