מנהלת מספרת

כולם אומרים לי שאני בוגר,
"אתה לא צריך טיטול אך אנא היזהר,
את הפיפי תן רק באסלה,
אבל אם הוא ברח לך זה לא נורא".

כשאימא מביטה עלי רטוב,
האם היא עוד חושבת שאני חמוד וטוב?
אני כל כך רוצה להצליח כבר,
אולי אוכל להתאפק מחר?"

מתוך "עוד לא מוכן" / רחלי.

תמיד כשחג הפסח מתקרב, אני יודעת שזה עומד לקרות – התמודדות עם גמילה.

מכירים את התסריט? למחרת חול המועד אימהות נרגשות פונות למחנכות הגנון  "הילד שלי גמול, הוא הצליח לעשות קקי בסיר, צריך רק להזכיר לו שלא יפספס…כל 45 דקות…"

והמחנכת  אומרת: "איזה יופי כל הכבוד" ובעיני רוחה היא רואה אימהות נרגשות נוהרות אליה, את השלוליות הקטנות ואת המבוכה בעיני הילדים שפספסו.

והיא תוהה, "איך אצליח לזכור למי להזכיר ומתי? והאם זה נכון כלפי הילד?"

ובאמת, האם זה נכון כלפי הילד? איך נדע אם הוא בשל לגמילה?

כמו בכל סוגיה שמתעוררת במעון, ל'כובע' הזה שלוש פינות : ההורים, הילד והצוות. מה מניע אותם? מהו החיבור הנכון ביניהם, זה שייתן מענה מקצועי כדי שהתהליך יוכתר בהצלחה ?

מה קורה בפינת ההורה?

'עוד כמה חודשים ילדי עולה לגן עירייה, מה יהיה אם לא יהיה גמול? האם לגננת יהיה אכפת, ואם לא תחליף לו בזמן? ואולי בכלל יקראו לי באמצע העבודה להחליף לו? ואיך יכול להיות שנעמי, החברה של ילדי כבר גמולה, הילד החכם שלי עדיין לא, מה זה אומר עליו, עלי???'

פעולה כה פשוטה למראית עין, איננה כה פשוטה, השליטה בצרכים היא תוצאה של תהליך הבשלה פנימי שהוא פשוט רק אם לא מפריעים לו ותלוי בקצב האישי של  הילד.

מה קורה בפינת הילד?

אני נזכרת בנ. ילדה מלאת חיים ונבונה, שאמה הודיעה לאחר חופשת הפסח שהיא כבר גמולה " ניצלנו את החג…היא כמעט לא פספסה בבית, באמת." נ. עשתה במעון את צרכיה מידי פעם בשירותים אך מעולם לא ביקשה מעצמה. לא אחת השאירה שלולית  בפינת הקוביות וכל יום האם אספה שקית בגדים רטובים.

צריך לזכור שבמעון יש הרבה גירויים שמפריעים לילד להתרכז בתחושותיו הגופניות, לכן תהליך גמילה במעון יתחיל רק כשהילד גמול בערך 70% בבית.

תהליך הגמילה כרוך בזיהוי התחושות הפנימיות (לחץ/כאב בטן), הבנה שפעולות ההפרשה נעשות באופן פרטי כחלק מנורמות חברתיות, מיכולת להתאפק ומסוגלות לפעולות העצמאיות שכרוכות בנושא.

חשוב להניח לילד לעבור בקצב שלו את תהליך הגמילה מבלי לדחוק בו, ויש להעביר את האחריות אליו. ילד מרגיש שהוריו כה משתוקקים שייגמל ועלול להשתמש בצורה מניפולטיבית בנושא, או ירגיש מתוסכל כשהוא מאכזב אותם.

מה קורה בפינת המחנכות ?

המחנכות מרגישות לא אחת בין הפטיש לסדן – בין צרכי הילד לצרכי ההורה. הן צריכות לקבל הדרכה וכלים בנושא הגמילה כדי שתוכלנה להגיב ממקום אמפטי ומקצועי כאחד. במקרה שההורה מתעקש על הורדת טיטול לפני שנראה שהילד בשל לכך – המחנכת תפנה את ההורה למנהלת לקבלת הדרכה במשרד. בנוסף, רצוי להקצות לנושא זה הרצאה להורים.

בכובע שאנחנו המנהלות חובשות, תהיינה תמיד שלוש פינות חשובות אלו  ואת שלושתן חשוב לראות בבואנו להדריך את ההורים ואת המחנכות שלנו