שותפות יקרות,

בעוד שאנו שוב ממתינות שתקום ממשלה, ועד שיוקצו משאבים ממשלתיים לתחום הגיל הרך, צצות מידי יום בשטח יוזמות חדשות. אלו הן יוזמות שלא עוסקות בדיבורים על מה ואיך צריך לעשות כדי לחזק את תחום החינוך של הגיל הרך אלא גם עושות זאת. במקום להמשיך ולחכות שההבטחה לפיתוח התחום – הן במסגרותיו והן בהכשרתן והתאמת מעמדן של העוסקות בו – תתקיים, נוצרים מיזמים המשנים את המציאות בשטח.

 אציין בין השאר יוזמות של מכללות לחינוך, בנושאי הכשרה מקצועית ויצירת אופק מקצועי לעובדות בתחום, כמו לדוגמא, תכנית מש"י, שאנו מפעילים במשותף עם מכללת אורנים או "עכשיו אני" יוזמה משותפת של ויצו והג'וינט; יוזמות לייעוץ והדרכת הורים  כמו קו היעוץ להורים לגיל הרך, 'קול להורה' וכמובן יוזמות המקדמות את איכות הטיפול והפיקוח על המסגרות, כולל הדרכה פדגוגית תוך כדי עבודה במעונות.  וזה עוד לא הכול, כי ישנן עוד יוזמות, הנעשות במשותף עם רשויות מקומיות שלוקחות אחריות על הנעשה בתחומן, בין השאר בעקבות מחאות הורים. כל אלו ועוד, לצד הקמתה של המועצה הציבורית לגיל הרך ופעילות לשיפור איכות הטיפול של מפעילי המסגרות השונות.

יוזמות אלו, מוצלחות ככל שתהינה, לא משנות את הצורך בשינוי מקיף ומחייב כפי שהצענו פעמים כה רבות בעבר. שום יוזמה, טובה ככל שתהא, לא תהווה תחליף להשקעה הממשלתית העמוקה והכה נחוצה בתקינה בכיתות, בהכשרתן ובשיפור שכרן של העובדות לצד סיפוק הצורך במסגרות איכותיות וזמינות במחיר מפוקח.

שנים של מאבקים מתמשכים לקידום הענף, רק העמיקו את הידע, שפכו אור על הצרכים ועל הכשלים. בשלב הבא חשוב לבנות ולהיבנות מהתובנות והמחויבות של רבות ורבים שעסקו ועוסקים בכך.
כפי שכתבה האנתרופולוגית מרגרט מיד על האבולוציה של תהליכים: "לעולם אל תטילו ספק שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואיכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי”.

שלכן, 

נעמי