מנהלת מספרת

מה מעסיק מנהלות בימינו? צוות, סידורי עבודה…נכון. אך לא פחות ואף יותר – הורים.

"אנחנו פה בשביל הילדים" מי מאתנו לא מרגישה סיפוק בעשייה הקשורה לילדים עצמם? אך הילדים לא מגיעים לבד… זה בא ביחד עם ההורים.

ולפעמים ואולי אף לרוב, ההורים הם לקוחות טובים, שיודעים לפרגן, מעריכים ומשתפים פעולה.

אך מספיקה אותה אמא, או אבא אחד או שניים, לפעמים אין צורך ביותר, כדי לעמת אותנו המנהלות עם עקרונות חשובים, עם עצמנו כאדם, ומעוררים בנו תחושות תסכול, כעס, פגיעה.

וכל שנה יש את ההורה הזה שיוצר אי נחת. יש שנים שהוא יוצר הדים חזקים והשפעתו יותר מורגשת. היום בעידן הוואטסאפ, כאשר ההורים יוצאים מהגן ומפיצים כבר באון ליין מה המטפלת ההיא עשתה, איך הילד ההוא בכה, והשני בכלל לא ראו איך משך בשיער לילדה. ואנחנו מוצאות את עצמנו מתמודדות עם חזית נוספת.

המידע הנגיש ברשת מציג שפע של גישות חינוכיות, פורומים בפייסבוק מגישים שיתופים ועצות מאמהות מוסמכות גנים וניסיון. והנה עוד חזית לצד אותן חזיתות קבועות של כתבות באתרי חדשות על גנים ומטפלות מתעללות.

הילדים גדלים לעולם של סיפוקים מיידים, וגירויים רבים, רבים מידי. כאשר החינוך לגיל הרך, אשר מושתת על מאות שנים של התפתחות, עדיין תהליכי, דורש עקביות, והמון המון סבלנות.

כמנהלת מעון במקום בו האוכלוסייה מאוד מודעת ודורשת, ותהליכי העבודה נידונים בוועדות עם הורים, אני והצוות שלי לעיתים חשים תחת עדשת מיקרוסקופ. את האגו אני משתדלת לקפל לכיס, ולבוא מול ההורה בצנעה כי הוא המומחה לילד שלו. אני אוחזת בידי את תיק כלי העבודה שלי, ומקשיבה קודם כל, ואז מתאימה מחט לחוט. ובמקביל פורשת כמפה על שולחן את העשייה שלנו בכיתה והרלוונטי לפנייה.

השיח והקשר עם ההורים כמוהו כריקוד, בהתחלה אולי קצת מתנגשים אולי הקצב שונה. אבל למדתי שלפעמים כדאי לתת להוביל, ולפעמים אני מובילה כי ככה זה ריקוד. וככה זה שיתוף פעולה.

וההורה הוא הלקוח, והוא הקצה השני של החוט אותו אני חייבת כדי לממש את המטרה לשמה אני כאן. בשביל הילדים.