לאה נאור תיארה בשיר את הסוף כך: "סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר, טוב יותר, רע יותר, לא יודעת משהו אחר."

ואם הייתי צריכה להגדיר את ההתחלה, הייתי משתמשת במילותיו של פו הדוב שאמר: "ברגע שהבנת איזה מכפות הרגליים היא כף הרגל הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות מי מהן היא הכף השמאלית ואז נותרה הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד."

בנקודה בה אני נושקת לסוף השנה, וצועדת לקראת התחלה חדשה, קשה לי שלא להביט לאחור ולהגדיר בעבורי, כיצד השנה הנוכחית חלפה לה; איך הייתה ההתחלה לעומת הסוף? ומה התהליך והשיעור החשוב שלמדתי השנה על עצמי? ומאוד רציתי לחלוק זאת אתכם, הקוראים.

התחלת השנה הציבה עבורי אתגרים רבים, וסימנה עבורי תפנית אישית שעזרה לי לעצב את עצמי כדמות משמעותית במעון ויצו סיים. בנוסף לכך, קיבלתי המון כלים להתפתחותי האישית בחיים בכלל.

הפרידה ממה שהיה מוכר עבורי, וממה שעמלתי עליו מרגע שחרורי הצבאי, היוותה עבורי התחלה. התחלה שסומנה ברגע שהתחלתי את דרכי במעונות של ויצו, לתחום העבודה עם הגיל הרך.

התחלתי הייתה מלווה בהמון חששות, עקב ניסיוני הקלוש בעבודה עם ילדים. המעברים בין מעון למעון בהתחלה, עד שהגעתי למעון ויצו סיים, והמעברים בין הכיתות במעונות היוו עבורי אתגר באשר לקניית כלים אישיים רלוונטיים לתפקידי כמטפלת.
ככל שעבר הזמן קיבלתי עצות ותמיכה מהסביבה לדרך שלי, בין אם מהמנהלת או מהצוות. וברגעי משבר, משפחתי וחבריי חיזקו אותי כדי שלא אוותר ואמשיך בדרכי.

אט, אט, התחברתי אל הצוות במעון. אל המנהלת, והצוות המדהים, שקיבל אותי בזרועות פתוחות. ככל שחלף זמן, למדתי להכיר יותר לעומק את הילדים בכל כיתה וכיתה, ולמצוא את הדרך הייחודית שלי בתוך כל המקום המופלא הזה. יצרתי לעצמי חברויות חדשות, ועברתי תהליך בהכרת העצמי דרך עולם הגיל הרך.

הפרידה הנוכחית שלי מהילדים במעון, היא הראשונה שלי בעבודה במסגרת הגיל הרך. האוצרות המתוקים הללו, שהתחברתי אליהם כל כך במהלך השנה, סייעו לי להבין את שפע האהבה הצרורה בתוכי, שרק חיפשה מקום לתת ביטוי, והשנה סוף סוף נתנה.
מעבר לאהבה האינסופית לילדים אני חשה שהיא זו שאף גרמה לי לכבד את כל בנות הצוות שאיתי בעבודתן, ולהיות משמעותית לצדן.

בנוסף לפרידה מהילדים, חוויתי פרידה נוספת מבנות צוות שלא ממשיכות איתי לשנה הבאה. מה שגורם לי להבין שלא כולנו נמצאים באותו מקום, ושהחיים מלאים בהפתעות.
בעוד שאני רק מתחילה את המסע שלי כמטפלת קבועה בכיתות בשנה הבאה, ישנן כאלו שמרגישות שמיצו את עצמן, או כאלו שהעבודה כבר לא מתאימה לחייהן האישיים שעוברים שינוי.
ההבנה הזאת מסייעת לי להגדיר את התפקיד שלי בצורה ברורה יותר, ואת הציפיות שלי מעצמי ומהתפקיד לקראת שנה הבאה. 

ולקראת שנה הבאה, מה יהיה, איני יכולה לחזות. וממה שלמדתי עד היום, תמיד יהיה קושי ואתגר בדרך.

אבל ההנאה מהדרך היא הכי חשובה. אני יכולה להיות בטוחה שכפי שנהניתי השנה, גם בזו הקרבה, אהנה לפחות באותה מידה ואף יותר.

אני מאחלת לכל בנות ויצו שימשיכו ליהנות בעבודה הקסומה הזאת. והמון בהצלחה לכולנו.