לפני שאפתח בסיפור המסע שלי לריצה מאתגרת וקשוחה בהרי האלפים השוויצרים, אני רוצה לספר לכן שהוא הסתיים בדמעות – דמעות של אושר, של הגשמה עצמית, של שמחה וגם של כאב.

ואיך זה קשור ל'משלנו'? כי אחת המטרות של האגף לדעתי, היא העצמה נשית. מטרה שלא מדברים עליה, שלא נמצאת בתוכניות העבודה, אבל היא קיימת בכל מה שאנו עושות מדי יום. המפקחות מעצימות מנהלות, המנהלות מעצימות מטפלות וכולנו עסוקות בהעצמת אימהות ונשים.

מהנקודה הזו אני חולקת אתכן את מסע ההעצמה שלי, שהתחיל קצת לפני שנה, בהחלטה תמימה שמטרתה לשפר את איכות חיי. קצתי במשקל שיא שהגעתי אליו, באורח החיים התזונתי הלא מוצלח, ברגשות האשם המתלווים, והחלטתי לאתגר את עצמי.

יצאתי לרוץ

התחלתי ב- 200 מ' ריצה ו- 400 מ' הליכה ובהדרגה עליתי. ב-7.7.17 הצטרפתי למרוץ הראשון שלי: 5 ק"מ! ריצה קסומה בלילה לאור הירח בשדה בוקר. אחד הבונוסים של הריצה הוא לחוות את  הארץ היפיפייה שלנו דרך הרגליים (יער קדושים בהרי ירושלים בשעת הזריחה הוא אחד המראות הקסומים שראיתי).

באותו לילה לא דמיינתי שבדיוק שנה לאחר מכן, ב-7.7.18, אמצא את עצמי על אחת הפסגות של הרי האלפים, בגובה 2,500 מ' שטיפסתי וירדתי. האמינו לי שהירידות קשוחות יותר מהעליות.
במהלך השנה הזו המשכתי לרוץ ולהגדיל מרחקים.

בהמשך הצטרפתי לקבוצת ריצה, שאותה מאמן דניאל קרן, מאמן רב זכויות ומייסד מרת"א (מועדון רצי תל אביב). ושם חל השינוי הגדול ביותר. בעידוד החברים גדלה מידי שבוע התשוקה לרוץ וכך מצאתי את עצמי אומרת 'כן' לאתגר, שנראה לי קצת גדול עליי – 29 ק"מ בהרי האלפים עם 2,500 מ' עליות וירידות.

אימונים

פתחנו בחודשים של אימונים שנגסו בזמן המשפחתי: שבתות של אימונים ארוכים בהרי ירושלים, 2-3 אימונים בשעות מאוד מוקדמות או מאוד מאוחרות בימי השבוע.
זכורה לי במיוחד ריצה מפחידה בלילה לאורך הירקון המזרחי. יצאתי ב-8 בערב והתכוננתי לסיים קצת אחרי 11. זו הייתה הריצה הכי מהירה והכי ארוכה שלי כי החל מהקילומטר ה-10, נתקלתי בתנים שבחושך רואים רק את עיניהם. זו לא הייתה רק ריצה, אלא גם אימון כושר לידיים, כי תוך כדי אספתי אבנים כדי לזרוק אותן על התנים אם אצטרך להגן על עצמי.

זמן משפחתי הוא אחד המחירים שמשלמים הרצים בריצות אתגריות. עבורי זמן עם המשפחה הוא הזמן המקודש ביותר ולכן מצאתי דרכים לאזן את הקושי בעזרת השכמות מוקדמות במיוחד או ריצות ליליות במיוחד. וכן, למרות זאת, היו לא מעט מקרים שבהם העדפתי לוותר על אימון כדי לשמור על האיזון.

אחרי חודשים של אימונים, שבמהלכם עברתי גם פציעה טורדנית שהכאיבה לי במשך 4 חודשים למרות שהיא שכיחה אצל רצים, הגענו למחנה במנרה (צוק מנרה) שמכונה גם 'קריעת ים סוף'. הצוק במנרה דומה טופוגרפית למסלול התחרות בשוויץ. 5.5 ק"מ עם טיפוס מצטבר של כמעט 900 מ' בשיפוע של 60-70 מעלות. מטורף ומוגזם, אבל אני ירדתי ועליתי את הצוק פעמיים ברציפות בשישי בבוקר. מסתבר שלגוף יש כוחות במעמקי הנשמה. למחרת, בשבת, יצאנו לריצת טיפוס החרמון, 22 ק"מ נוספים (טיפוס מצטבר של 1,500 מ'). סיימתי את הריצה הזו ב"היי" מטורף. רגשות שמחה, אדרנלין שמשתחרר, סיפוק, התגברות על מחסומים מנטאליים, (דוגמת הקולות בראש שאומרים לי לעצור או השאלות למה אני צריכה את זה) וחשוב מכל – חברויות שנוצרו לאורך המחנה ובתקופת האימונים.

האלפים השוויצרים
יצאנו לדרך,  קבוצה של 30 ישראלים ממועדון הריצה של תל אביב טסה לז'נבה. לאחר יום של התארגנות – ציוד ופרטים טכניים, הגיע יום התחרות. עם אנשים מכל העולם בנוף פראי ובראשיתי יצאנו לריצה וטיפוס על שתי פסגות בהרי האלפים, שהכינוי של אחת מהן הוא 'קיר המוות', כי רוב הפורשים במסלול עושים זאת לפני או במהלך הטיפוס הזה.
נקודת המשבר שלי הייתה דווקא הירידה האחרונה מאותה פסגה. הירידות היו כל כך ממושכות וכל כך תלולות שהכאבים בשרירי הרגליים כמעט והכריעו אותי. לא הייתי מסוגלת להמשיך עוד צעד אחד. לאחר מספר הפסקות קצרות והבנה כי פשוט אין לי דרך אחרת לרדת, המשכתי לרדת בריצה, תוך כדי כאבים איומים והגעתי לנקודת הסיום.

הסיום היה מרגש. כמו שאפשר לתאר, פרץ של רגשות מעורבים שהדבר המשמעותי ביותר שחלחל באותו הרגע הייתה ההכרה כי להגיע למקומות מלאים בסיפוק ובגאווה עליי ללמוד להתגבר על הפחדים שעוצרים אותי וללמוד לשאת את הקושי בדרך.